טלי ורשבסקי: האישה הישראלית השנייה שהעפילה להר אמא דאבלם 6,812 מ׳ בנפאל
22 בנובמבר 2026
ב-11 בנובמבר 2026, בגיל 55, אחרי 12 שעות על החבל בקור של מינוס 40, טלי ורשבסקי עמדה על פסגת אמא דאבלם. היא הישראלית השנייה אי פעם שהגיעה לשם.
ב-11 בנובמבר 2026, בגיל 55, אחרי לילה של 12 שעות על החבל בקור של מינוס 40, טלי ורשבסקי עמדה על פסגת אמא דאבלם, 6,812 מטרים. היא הישראלית השנייה אי פעם שמגיעה לשם. שנה לפני כן היא עלתה עד מחנה 1, הסתכלה למעלה, וחזרה הביתה להתאמן.
שנה קודם: עד מחנה 1 וחזרה
בסתיו שעבר טלי כבר הייתה על ההר. היא עלתה עד מחנה 1, בערך 5,700 מטרים, הרימה את הראש אל הרכס שממשיך משם למעלה, והבינה שהיא לא שם. ״הסתכלתי על הפסגה, על המשך הדרך, והבנתי שלא עבדתי מספיק קיר״, היא אומרת. בגובה הזה רוב האנשים מוצאים סיבה להמשיך. היא ירדה.
בבית היא בנתה שגרה חדשה: קיר טיפוס פעמיים או שלוש בשבוע. לא כדי לשפר טכניקה, אלא כדי לבנות סיבולת. שעתיים של עליות וירידות, שוב ושוב, עד שהגוף לומד למשוך את עצמו למעלה גם כשהוא כבר גמור. באותה שנה היא טיפסה גם על איילנד פיק, לובוצ׳ה ומרה פיק, על קילימנג׳רו ועל הרי געש באקוודור, ועשתה את ה״ספגטי טור״ במונטה רוזה, חמישה ימים על קרחונים ו-12 פסגות.
״אמא, יש ישראלי שחזר מאמא דאבלם״
אמא דאבלם היה החלום של טלי כבר כמה שנים, אבל הדרך אליו עברה דרך חן, הבעלים של HighAir. לפני שנתיים, כשחן חזר מהטיפוס שלו על ההר, הבן של טלי ראה אותו ברשתות ורץ לספר לה: ״אמא, יש ישראלי שחזר עכשיו מאמא דאבלם.״ היא לא חיכתה. ״עכשיו אתה חייב להשיג לי את הטלפון שלו״, היא אמרה לו, ותוך יומיים כבר דיברו.
השניים התחברו מיד והפכו לחברים טובים. הם נפגשו הרבה, ישבו שעות על הטיפוס שלה, על מה מחכה למעלה, על איך מתאמנים בשבילו ועל כל קטע בדרך. כשטלי חזרה השנה לנפאל, היא כבר הכירה את ההר מהסיפורים של מי שעמד עליו.
חן גאה בה מאוד. על הדרך שעברה, על השנה שבה הסתובבה במחנה 1 וחזרה להתאמן, ועל הפסגה שהשיגה למרות כל האתגרים והקשיים שבדרך.
למה דווקא ההר הזה
מי שהלך לבייס קמפ של האוורסט מכיר את ההר הזה, גם אם לא ידע איך קוראים לו. הוא מופיע מעל הכפר פנגבוצ׳ה, חד ונקי, ונשאר מולך כמה ימים של הליכה. בגלל הרכסים והקירות התלולים קוראים לו ״המטרהורן של ההימלאיה״.
השם פירושו ״השרשרת של אמא״. שני הרכסים שיורדים מהפסגה נראים כמו זרועות פתוחות, והקרחון שתלוי על הפנים המערביות נראה כמו הדאבלם, התליון שנשות השרפה עונדות על הצוואר. טלי לוקחת את זה אישית. ״זה סוג של אימהות״, היא אומרת.
ביחס להימלאיה, 6,812 מטרים זה לא גבוה במיוחד. אבל ההר טכני הרבה יותר מרוב ההרים שמשלחות מסחריות מטפסות עליהם. הניסיון הראשון, ב-1958, נעצר בסביבות 6,000 מטרים. העלייה הראשונה הצליחה רק ב-13 במרץ 1961, דרך הרכס הדרום מערבי, וזה המסלול שכמעט כולם מטפסים בו עד היום. יש חבלים קבועים לאורך כל הדרך, ובכל זאת רובה עוברת על סלע ועל קרח תלולים, עם תהום משני הצדדים.
איך נראה המסלול, מחנה אחרי מחנה
בייס קמפ, כ-4,600 מ׳
כר אבנים ודשא ליד נחל קרחוני, כמה שעות הליכה מעל פנגבוצ׳ה, עם ההר כולו מעליך. עשרות אוהלים של משלחות, אוהלי אוכל גדולים וכיפות לבנות. כאן נשארים בין הרוטציות ומחכים לחלון.
מחנה 1, כ-5,700 מ׳
האוהלים צמודים זה לזה על לוחות גרניט, על כל מדף שאפשר. הדרך אליו היא קטע ההליכה הארוך היחיד במסלול: רכס מורנה ארוך ותלול, ובסוף שני אורכי חבל עד המחנה. מכאן ומעלה הכל חשוף וטכני.
Yellow Tower, הקטע הכי מפורסם
קיר גרניט כמעט אנכי, בערך 30 מטרים, בדרגה 5.7 עד 5.9. את הצבע הוא מקבל מהפלדספר שבסלע. עולים בו עם ג׳ומאר על חבל קבוע, עם כל הציוד על הגב. כאן נוצרים התורים, וכאן רואים מי התאמן על קיר ומי לא.
מחנה 2, כ-6,000 מ׳
על הראש של ה-Yellow Tower. האוהלים דחוסים על מדפי סלע צרים, קשורים בחבלים, ותהום מכל הצדדים. מי שמגיע ראשון בוחר מקום. טלי והמדריך שלה הגיעו ראשונים, ומכאן יצאו לפסגה.
מחנה 3, כ-6,300 מ׳
אחרי המגדל האפור וה-Mushroom Ridge, רכס עם גושי שלג תלויים בצורת פטריות. המחנה יושב על כתף חשופה ממש מתחת לדאבלם, הקרחון התלוי. ב-2006 קרס ממנו סראק ומחק את המחנה, ושישה מטפסים נהרגו. היום הרבה משלחות מדלגות עליו, כמו טלי.
פסגה, 6,812 מ׳
מדרון שלג וקרח תלול, ובסופו כיפה קטנה עם דגלי תפילה. מולך האוורסט, להוטסה ונופטסה, ומאחור מקאלו.
ציקלון, ושבוע של המתנה
הרוטציות הראשונות עברו בשקט ובמזג אוויר מצוין. ואז הגיע ציקלון. ההר נקבר תחת מטר שלג, החבלים הקבועים נעלמו, והשרפה נאלצו לפתוח את כל המסלול מההתחלה.
כל הזמן הזה טלי ישבה בבייס קמפ, במינוס 25. ״אתה אומנם יושב בבייס קמפ, אבל הגוף שלך עובד קשה״, היא מסבירה. בעיניה ההמתנה היא החלק הכי קשה בכל הטיפוס. ״זה משעמם, וקשה, וקר לך, ואתה מחכה. ואז פתאום אומרים לך: נפתח חלון.״
היא גם הגיעה מאוחר. הייתה חתונה בארץ שהיא לא הסכימה לפספס, אז היא יצאה בשולי העונה, כמעט בחורף. ההר היה מלא שלג, ומלבד הקירות האנכיים כמעט לא ראו סלע. על הר שבאים אליו בשביל הגרניט, זה אומר שאין במה לאחוז, שהרגליים מחליקות, ושכמעט כל המשקל עובר לג׳ומאר.
״יאללה, סאמיט״
טלי טיפסה עם בן הזוג שלה ועם שני מדריכים שרפה. כבר ברוטציה הראשונה התחילה לכאוב לו היד. בבוקר של יציאת הפסגה, אחרי לילה במחנה 1, הוא כבר לא הצליח להזיז אותה. הם יצאו עם התיקים על הגב, ואחרי כמה מטרים על החבל הוא עצר.
ק׳, המדריך הוותיק מבין השניים, אמר שהוא יורד איתו. לטלי ולמדריך השני, פ׳, הוא סימן ביד: ״יאללה, סאמיט״. בן הזוג הנהן אליה. היא המשיכה למעלה בלעדיו.
Yellow Tower
רוב המטפסים מדברים על הקטע הזה בחשש. טלי חיכתה לו שנים. היא מאוהבת בטיפוס סלע, ובשבילה ה-Yellow Tower היה החלק הכי טוב בהר.
באותו יום מטפסת צעירה לפניה נתקעה על הקיר, בכתה, ובסוף משכו אותה למעלה עם מערכת גלגלות. כשהגיע התור של טלי היא עלתה בלי לעצור. ״הרגשתי כמו ציפור״, היא אומרת. ״ידעתי שיש לי ציוד טוב, שאני מאובטחת, ושיש לי מדריך שאני סומכת עליו לגמרי.״
הם הגיעו למחנה 2 ראשונים, בחרו אוהל ונחו כמה שעות. באותו לילה כבר יצאו לפסגה.
המדריך ששר כל הלילה
פ׳ למד עשר שנים לנזירות, הוא עומד בראש המנזר בפנגבוצ׳ה, ועמד על פסגת האוורסט 18 פעמים. לאורך כל הטיפוס הוא כמעט לא דיבר. לעבור מכאן, לחכות, לזוז, הכל עבר בתנועת יד. ״יש לו שלווה עמוקה כזאת״, טלי אומרת עליו.
בליל הפסגה הוא שר. את מזמורי התפילה שהשרפה שרים בפוג׳ה, הטקס שעושים לפני כל טיפוס, שעה אחרי שעה בחושך.
״בלילה אתה לא רואה כלום, אז אתה שומע אותו. זה מכניס אותך לפוקוס, כמו מדיטציה. מי שלא חווה את זה לא יבין.״
12 שעות במינוס 40
ברוב העונות ישנים לפני הפסגה במחנה 3. השנה כולם נזהרו ממנו. הוא חשוף לקרחון התלוי, וזמן קצר לפני כן מטפס גרמני נפל משם כ-1,500 מטרים ונהרג, יום אחרי שהגיע לפסגה. טלי ופ׳ החליטו לצאת ישר ממחנה 2, וזה אומר לילה ארוך במיוחד.
בשמונה וחצי בערב הם התחילו להתלבש, ובערך בתשע וחצי יצאו. הטמפרטורה התחילה במינוס 35 וירדה למינוס 40. עד הפסגה עברו כ-12 שעות, רובן תלויה על הג׳ומאר.
״אחרי שעה הגוף כבר גמור, לא משנה כמה התאמנת. מאיזשהו שלב זה כבר לא פיזי. זו מלחמה עם הראש.״
מה שהכי הפתיע אותה היה דווקא הקולואר האפור שאחרי מחנה 2: טיפוס סלע ארוך עם המון קרח, שבו עובדים על השיניים הקדמיות של הקרמפונים. היא הצטערה שהשאירה את גרזן הקרח למטה, כי כולם אמרו לה שהוא מיותר. ובמדרון האחרון, שהוא כל כך תלול שאין איפה לשים את הגוף, יד אחת על הג׳ומאר והשנייה חופרת בשלג. כל זה על חבל אחד, שמשמש גם את העולים וגם את היורדים. כל מי שזז, מזיז גם אותך.
באותו לילה יצאו לפסגה בעיקר מטפסים חזקים מאוד: שלושה מדריכי הרים צרפתים בהסמכת IFMGA, כמה נורווגים, וזוג פולנים צעירים שעשו את הרוטציות יחד עם טלי והפכו לחברים שלה על ההר.
הזריחה
שאלנו את טלי, אמא לשלושה, מה מרגש יותר: ללדת או להגיע לפסגה. היא צחקה, ואמרה שכנראה אותו דבר.
הרגע שהיא הכי מחכה לו מגיע עוד לפני הפסגה. ״עוד לפני שהשמש עולה, עולה האור. כל הלילה אתה הולך ולא יודע לאן, ופתאום בום, הכל נפתח ואתה רואה את ההרים מסביב.״
זה היה הבוקר של 11 בנובמבר. מהפסגה רואים את האוורסט, להוטסה ונופטסה, את מקאלו מאחור, ואת איילנד פיק הרחק למטה. רוב המטפסים על ההר הזה בני 30 עד 40. טלי בת 55, והיא הישראלית השנייה אי פעם שעמדה שם, אחרי מאשה.
״כי אני יכולה״
כששואלים את טלי למה היא עושה את זה, התשובה שלה קצרה: ״כי אני יכולה.״ מאחורי שלוש המילים האלה יש סיפור ארוך.
טלי הגיעה להרים בפעם הראשונה אחרי שאיבדה את בעלה. ״הגעתי להרים ממקום של כאב מאוד גדול של אובדן״, היא אומרת. היא חיפשה מקום שבו תוכל לנשום, ומצאה אותו למעלה. מאוחר יותר נהרג גם אחיה, קובי, בתאונת דרכים, וההרים הפכו בשבילה ליותר מספורט.
הם המקום השקט שלה. ״בשבילי ההרים זה ריפוי״, היא אומרת. ״שום טיפול פסיכולוגי ושום ריפוי לא יכולים לעשות את מה שקורה לי בהרים.״
שם היא מרגישה אותם הכי קרוב. בטיפוס כל אחד לבד עם עצמו. הרוח חזקה, כמעט אף אחד לא מדבר, ובשקט הזה בעלה ואחיה מגיעים אליה. היא מדברת איתם, ולפעמים גם רואה אותם.
״כשאני מטפסת הם עולים לי. אני רואה אותם, מתחברת אליהם, ושם אני בוכה.״
זה לא מחליש אותה, להפך. ״זה מקום שמאוד מעצים אותי״, היא אומרת. ככה היא ממשיכה, הר אחרי הר, ובכל אחד מהם הם שם איתה.
והיא חושבת גם על הילדים שלה ועל מה שהם רואים. ״כולם רואים את התמונה מהפסגה. אף אחד לא רואה את הדרך.״ את האימונים, את הלילות, את ההמתנה בבייס קמפ. מה שנראה מבחוץ מטורף הוא בעיקר הרבה מאוד עבודה, ומישהי שלא הפסיקה ללכת גם אחרי שהחיים עצרו אותה פעמיים.
חושבים על אמא דאבלם? מה טלי הייתה אומרת לכם
זה לא ההר השני או השלישי שלכם
״זה לא אחרי שניים שלושה הרים, זה אחרי הרבה שנים של טיפוס״, טלי אומרת. צריך ניסיון בגובה, ובעיקר להרגיש בבית על קרחון.
ג׳ומאר וקרמפונים צריכים להיות טבע שני
כמעט כל המסלול עובר על חבלים קבועים. אם אתם עדיין חושבים איך לחבר ג׳ומאר או איך לרדת בחבל, זה מוקדם מדי. בקטעים הקפואים עובדים על השיניים הקדמיות של הקרמפונים.
לעבוד על קיר, הרבה
זה הלקח של טלי מהשנה שבה הסתובבה. פעמיים או שלוש בשבוע, ובעיקר סיבולת: הרבה עליות וירידות כדי שהגוף יידע למשוך את עצמו למעלה כשהוא עייף.
ללמוד את ההר לפני שמגיעים
כל סרטון, כל דיווח, כל שיחה עם מי שהיה שם. טלי למדה את ההר כמה שנים לפני שטיפסה עליו, ובין השאר דיברה שעות עם חן, הבעלים של HighAir, שעמד על הפסגה שנתיים קודם.
לא להתפשר על המדריך המקומי
״זה לא מספיק שבן אדם עלה ארבעת אלפים פעם על האוורסט״, היא אומרת. אתם חיים איתו שלושה שבועות על ההר, ישנים ואוכלים איתו. דברו איתו לפני, תבינו מה הוא עשה, ותוודאו שאתם מרגישים איתו בטוחים.
לבחור נכון את השותף
בן זוג, חבר או קבוצה: שותף נכון מרים את כל הטיפוס, ושותף לא נכון יכול להרוס אותו. וכדאי לסגור מראש מה עושים אם אחד מכם נעצר בדרך.
לזכור ממה נזהרים
מחנה 3 חשוף לקרחון התלוי. על החבל יש תורים, והוא משרת גם עולים וגם יורדים. אבנים וקרח נופלים מהקבוצות שמעליכם. ובשולי העונה הלילות מגיעים למינוס 40. צאו מוקדם, ותביאו ציוד גובה מלא.
לכל הפרטים על משלחת אמא דאבלם שלנו
שאלות נפוצות
מתי טלי ורשבסקי הגיעה לפסגת אמא דאבלם?
ב-11 בנובמבר 2026, אחרי כ-12 שעות טיפוס ממחנה 2.
מי היא טלי ורשבסקי?
מטפסת הרים, מטפסת סלע ורצת שטח, אמא לשלושה, בת 55. ב-11 בנובמבר 2026 היא עמדה על פסגת אמא דאבלם.
כמה ישראליות עמדו על פסגת אמא דאבלם?
טלי ורשבסקי היא הישראלית השנייה שהגיעה לפסגה. הראשונה הייתה מאשה.
מה זה ה-Yellow Tower באמא דאבלם?
קיר גרניט כמעט אנכי של בערך 30 מטרים, ממש מתחת למחנה 2. זה הקטע הטכני המפורסם ביותר במסלול, ועולים בו עם ג׳ומאר על חבל קבוע.
כמה זמן לוקח ליל הפסגה באמא דאבלם?
זה תלוי מאיפה יוצאים. טלי יצאה ממחנה 2 בסביבות תשע וחצי בערב והגיעה לפסגה אחרי כ-12 שעות.
איזה ניסיון צריך כדי לטפס על אמא דאבלם?
כמה שנים של טיפוס, ניסיון בגובה, ביטחון מלא על קרחונים, עבודה עם ג׳ומאר וקרמפונים, וטיפוס סלע. זה לא הר למתחילים.
מתי מטפסים על אמא דאבלם?
בעיקר בסתיו, באוקטובר ובנובמבר, וגם באביב. בסוף נובמבר כבר קר מאוד, כמו שטלי גילתה.